איך קם לו מלון בינהרים
ישנם אירועים בהם משתנה העולם. ישנם גדולים כמו צונמי או רעידת אדמה, מלחמה או גילויה של תרופה חדשה. אבל ישנם גם אירועים צנועים ובלתי נחשבים ברמה הכללית שהופכים את החיים הפרטיים למשהו אחר. כמו למשל נישואין, ילדים, שכול, שלא נדע ,וכאלו. אבל אלו כולם, גדולים כקטנים, אירועים שאנחנו משולבים בהם עם עוד אחרים. ישנו סוג אחר של אירועים שהופכים את עולמו של אדם על פניו וכאילו כלפי חוץ הכל נשאר כשהיה. דברים שנראו פעם כך, נראים היום אחרת לגמרי והבנות עליהם היו מבוססים חיים שלמים נעלמות. אירוע מסוג זה פקד אותי מעבר לגיל חמישים כשגיליתי, לגמרי במקרה, שכל הסיכויים שאני כנראה "יושב" על מה שנקרא הקשת האוטיסטית ויכול מאד להיות שאני לוקה בתסמונת אספרגר. לקות שמכבידה מאד על ההבנה החברתית. לא עברתי אבחון רשמי כי זה בעצם לא ישנה שום דבר. אבל הרשת מלאה במבחני עשה זאת בעצמך שתוצאותיהם מעלות יותר מחשד שאכן כך הדבר. זה יחד עם תיאורי התסמינים המלווים את התסמונת מציגים בפני אדם שונה לגמרי מזה שהכרתי יובל שנים. האספרגר הזה הכניס ממד חדש לחיים שלי בלי בכלל שהתכוונתי.
לא רק שאדם רגיל ובעל כישורים חברתיים תקינים היה מוצא את עצמו בקשיים מול תלאות החיים במקומותינו, אלא שאחד כמוני שלוקה בהבנתו החברתית מוצא את עצמו לא פעם בתיסכול עמוק, בייאוש ובמצב רוח אפור מול נפלאות הדרך.
וסיפור שהיה, כך היה:
לאחר שנים ארוכות בהם השקעתי לא מעט מאמץ במקום העבודה, בהן התקדמתי ממעמד של עובד זוטר למדת ניהול בכירה, פוטרתי באופן שהביא אותי להתדיינות בבית הדין לעבודה. אפשר להגיד עלי כל מיני, בדיוק כמו על כל אחד אחר, אבל עדיין אין בכך כדי להצדיק התנהגות נבזית למדי של כאלו שבמשך שנים הציגו את עצמם כידידים, אבל בשעת מבחן נזכרו לפתע פתאום רק במאפייני האספרגר שלי.
גילי, האופן המכוער בו הושלכתי מהעבודה, עצם החוצפה שלי לפנות לקבלת עזרה ממערכת החוק ומצבו של שוק העבודה בכלל הפכו אותי למובטל על כורחו. החודשים עוברים, אין סוף פניות למודעות ביקוש עובדים, פניות למשרדי השמה, מכרים וכיוצא באלו העלו כולם כלום אחד גדול.
בהחלטה משפחתית שכללה גם את הנוער החלטנו להגר צפונה ולפתוח דף חדש. נכונה העובדה שאני באופן אישי מצאתי את עצמי נטחן קשות מהמערכות שמסביב וכנראה גם ללקות האס שלי הייתה תרומה (ללוקה בתסמונת אספרגר קוראים בכל מיני שמות כמו למשל אספי או אס). אבל לתדהמתי הרבה, לא רק אני, שרק לאחרונה גיליתי שכנראה אני מין אוטיסט שכזה, נדחק לשוליים, אלא הרבה מאד בגילי המכובד של חמישים פלוס מוצאים את עצמם נזרקים מחוץ למערכות החיים שלהם בלי שיהיו לוקים בתקשורת החברתית שלהם. אני מכיר מישהו שהיה מנכ"ל מצליח ופתאום מצא את עצמו בגיל חמישים עם תודה רבה אבל .... מסתובב הבנאדם, שהוא גם בעל מקצוע מעולה וגם חביב ובעל יחסי אנוש מעולים, מחזר על הפתחים ואין מי שבכלל עונה לו. היום הוא מחלק עיתונים בין שלוש לפנות בוקר לחמש תמורת שלושת אלפים ₪ בחודש. אני מכיר אחרים שהלכו לעבוד כשומרי לילה וכיוצא באלו עבודות.
לא שהפכתי מומחה גדול, אבל ההלם שליווה את הגילוי הצד האוטיסטי שלי הכריח אותי ללמוד קצת יותר. כלומר לנסות ולגלות מיהו הלוקה בתסמונת אספרגר \ אס"פי \ אס ועוד שמות השייכים לסוג האוטיזם הזה. ממש מצחיק משהו בגילי לגלות את עצמי שלא הכרתי. אז בכל אופן, נא להכיר: מדובר במי שאינו אוהב הפתעות וצריך להכין אותו מראש, ככל האפשר, לשינויים ומעברים, כולל דברים כמו הפסקות, חופשות, וכאלו. רוב הסובלים מאספרגר מגיבים טוב לדברים חזותיים כמו למשל: יומני פעולה, טבלאות, רשימות, תמונות. מאבקי כוח והסלמתם הם אסון. אס"פי לעיתים קרובות אינו מבין הצגת סמכות נוקשה או כעס ואז ייהפכו בעצמם לנוקשים ועקשנים אם ייתקלו בעימות כוחני. תמיד עדיף, אם אפשר, לצפות מצבים כאלה מראש ולנקוט בפעולה מונעת למניעת עימות, על ידי שימוש במשא ומתן, הרגעה, או הצגת אפשרויות בחירה.
וכך יצא שלמרות האספרגר, למרות הפיטורין המעליבים וקורעים את הנשמה, למרות התהליך המשפטי שהיה מתיש, נערך בכוחות לא שקולים ולמעשה בגלל הזמן הרב שערך עיקר את כל העניין מתוכן...
או אולי דווקא בגלל כל אלו ....???? ובעיקר בגלל תמיכת המשפחה הקרובה וחברים קרובים שליוו אותנו בידידות של אמת, יצאנו לדרך החדשה רק כדי לגלות שהעולם מתנהג באופן שונה לחלוטין ממה שנדמה היה.
וככה זה נראה בתחילת הדרך...
ומהצד השני....
