מנהלת חשובה:
בין שאר הפעילויות שאנחנו מארגנים אצלנו, ישנו נושא ההשתלמויות למנהלים בכירים. באווירה אחרת מתאפשר מפגש מחוץ ללחץ של היומיום, ממש ארץ אחרת. מכוניות המנהלים המפוארות והיוקרתיות נראות, למען האמת, די מגוחכות על רקע היישוב הציורי שלנו. גם ה"מניירות" וה"שטיקים" ממסדרונות בנייני הזכוכית והכרום של המרכזים הנחשבים, רק במרחק של שעה מכאן, הופכים פתאום לילדותיים משהו. יש משהו בנוף העמק ובפשטות סלאח שבתי של המקום שמאיר את העולם באור שונה.
אז באחת הסדנאות הללו, ישבו להם המנהלות החשובות סביב לשולחן וניהלו לעצמן את היום, כשאני רחוק\ קרוב מאחורי הקלעים. באירועים כאלו, אנחנו מפנים, כמובן, את השטח ומאפשרים לחבורה להתנהל עם עצמה. רק שלגמרי להתנדף אי אפשר. פה צריך זה וכאן רוצים עוד מזה. בהפסקות אנחנו מגישים עוגיות חמות מהתנור, או ארוחה קלה. פה נשפכה כוס קפה וצריך לנקות ולהשיב את הניקיון והברק לקדמותם וכך הלאה. באמת שבצורה הכי שקופה ועם מינימום של הפרעה. חוץ מזה, שרוב הזמן אני בעיסוקי שלי: יש קורסים חדשים להכין לשנת הלימודים הבאה, מאמר ששלחתי לפרסום חזר עם הערות וצריך לתקן, המאמר החדש נכתב וגם הוא דורש את הזמן שלו, הנוער בחופשה מבית הספר אבל לאכול הם לא הפסיקו בגלל זה. ככה שלשבת מאחורי הדלת ולצותת לענייניהם של אחרים לא לגמרי נמצא בסדר העדיפות של היום שלי.
רק שבאמת בלי כלום אי אפשר. מפה ולשם אני נחשף לנושאי הדיון ולדילמות הניהוליות שעסקו בהן מנהלות נכבדות אלו.אז מה על סדר היום: איך להעיף עובד באופן היעיל ביותר, מהו הזמן המינימאלי בו עובד יכול היות מוגדר ככישלון, העובדים לא מקצועיים, יש חוסר נאמנות לארגון, איך דוחפים להישגיות גבוהה יותר, וכך הלאה. ממש דיון מעמיק על איך ניתן לנצל את משאבי האנוש הארגוניים טוב יותר כאשר הדגש הוא על המילה לנצל ...
במקביל, מרכזת הסדנא מנהלת ביד רמה את לוח הזמנים ואלי מתייחסת כמו אל אויר במקרה הטוב או כמו לפסולת שיש לפנות במהירות במקרה הרע. זאת חוויה מאלפת ושיעור מחנך במיוחד באיך להיות כלום, אני מוכרח להודות. או שהיא מדברת מעל לראש שלי ב: צריך עוד חלב ! או קריאה צורמנית משהו לכיוון הכללי שלי בעודי מפנה את הצלחות של הארוחה האחרונה: אנחנו רוצים להתחיל ! ועוד כיוצא באלו. בלי בבקשה, בלי חיוך, בלי תודה, בלי שום התייחסות והכרה בי כאדם.
לאותו היום בלבד הייתי חלק מהארגון שלה. בורג קטן ולא חשוב, זמני, אבל עדיין מרכיב במערכת. אם אלי כל כך קשה לה להתייחס עם מילה טובה, מה תהיה התנהגותה לעובדיה עם כל הפוליטיקה הארגונית שמסביב? איך אנשים שלכאורה נראים משכילים ואינטליגנטיים יכולים להיות עיוורים כל כך להתנהגות המגוחכת הזו אצלנו ליד היער אבל שעלולה למרר את החיים לכל הצוות שלה שם במגדלי הזכוכית?
בסוף היום, כשהגיע זמן התשלום, למרות סיכום מראש בכתב, למרות יוקרת רכב המנהלות שלה, למרות עמדתה הבכירה, פשוט התחילה להתמקח כמו בשוק להוריד מהסכום לתשלום. אז איך בדיוק היא חושבת שהעובדים שלה יגלו כלפיה נאמנות? או ישקיעו בכיף ויגלו מקצועיות? או כל דבר אחר מהסוג הזה? לאלוהי המנהלות פתרונים.
