קצת על משרדי הממשלה....
באמת שלפעמים אני כבר לא יודע אם זה מצחיק או עצוב, אם אני מצוי בקומדיה של החיים או באיזו טרגדיה עגמומית. לפעמים אני באמת צוחק ממה שקורה מסביבי כי, מה לעשות, זה מצחיק. זה כמו ללכת ברחוב ולראות מישהו מחליק באופן לא צפוי ומפתיע על התחת. קשה שלא לצחוק, אבל אז מגיעה החבטה ואני נזכר שזה בעצם אני שמחליק פה ואז כבר יש קצת דמעות בעיניים. לפעמים אני מרגיש כמו שחקן בסידרה הבלתי אפשרית שאנחנו מככבים בה בתפקידים הראשיים.
קחו למשל את הפרק בטרגיקומדיה הדן משרד התחבורה. מדוע ולמה אנחנו צריכים את משרד התחבורה להקמת מלון ביתי בפאתי הכפר? ככה. כי הם יושבים בועדה המחוזית וכדי לקבל את אישור הוועדה המחוזית אנחנו צריכים שגם נציג משרד התחבורה יאיר אלינו פניו ויסכים ברוב חן וחסד לכך שנוכל להתפרנס מתיירות כפרית למרגלותיו של ההר הירוק.
עלינו אם כן לרגל למשכנה של הממשלה ולאחר שקבענו פגישה כדת וכדין התייצבנו בחיל ורעדה מול השלטון וביקשנו את הסכמתו הנ"ל. זאת כמובן לאחר שהעברנו ספר עב כרס של תוכניות, מפות ושאר אומניות פלסטיות המתארות את המיזם מכל כיוון ובצבעי טכניקולור. כמובן, לא לשכוח, אחרי שהמאעכר שלקחנו ושילמנו במיטב כספנו הבטיח לנו חגיגית שהכל בסדר ... סמכו עלי....
טוב, אומר לנו השלטון. לא קראתי את מה שהעברתם לי אבל אני לא אאשר את הבקשה.
????????????, אני תוהה.
אתם צריכים לכתוב נספח תחבורה, אומר השלטון נחרצות.
???? !!!!!!! ????.... אני ממשיך לתהות.
בלי נספח תחבורה לא ידונו בכלל בבקשה שלכם, הוא בשלו.
אבל תסביר לי, אני מנסה שוב, למה בדיוק אנחנו צריכים נספח תחבורה. אנחנו לא מקימים כאן את הסיטי של רמת גן, מה הסיפור?
הההווווו הוא אומר. נספח תחבורה זה מסמך מאד חשוב. בנספח למשל אתם צריכים להסדיר את התנועה בצומת.
איזה צומת??? אני נזעק. אין שום צומת!!!!
יש קיר חצוב בהר בגובה של שבעה מטר מסביב לכל המגרש שלנו. אין צומת. אי אפשר שתהיה צומת. זה הר. חוץ מזה שכביש הגישה אלינו הוא דרך ללא מוצא. אין צומת, אני מיילל נואשות.
אני לא יודע אם יש או אין, אומר השלטון. נספח תחבורה בבקשה...
אז בלית ברירה הולכים להכין נספח תחבורה, וצריך שיכין אותו יועץ תחבורה שגם מכיר את השלטון וגם מכיר את הוועדה המחוזית וצריך לשלוח את היד לכיס ולהוציא שוב כמה אלפים טובים (בדולרים, כמובן) כדי לשלם ליועץ, שיסביר לשלטון, שיושב בוועדה כי בעצם אין צומת, חד גדיא, חד גדיא...
או למשל, כך עובד הקשר עם נציגינו במוסדות השלטון:
נזקקנו לנציג הציבור בוועדה המחוזית. אך לא פשוט לציבור להגיע לנציג הציבור ולצורך כך בדיוק יש מאעכר.
העברתי לו את החומר לפני שבועיים, אומר המאעכר.
אין לי מושג מי אתה ועל מה אתה מדבר אומר הציבור בשעה שהתקשרתי לבדוק איך ניתן לקדם את עינייננו אצלו. אבל מחר כל היום אני במשרדי, אתה מוזמן להגיע ולהסביר במה מדובר.
למחרת נכנסתי לרכב, נסעתי והיגעתי.
הוא נסע לירושלים, אומרת המזכירה.
אפילו לא הופתעתי. בכל מקרה הושאר אצלו עוד עותק של אותו ספר עב כרס. בסופו של סיפור אומר הציבור: תראה, זה לא שאני נגד.... אבל מה אני צריך צרות .... אני מעדיף שתסתדר בלעדי....
אבל אתה נציג הציבור, אני מנסה לטעון.
אתה עושה צחוק? הוא אומר. תראה אני עסוק כרגע ונפרד ממני לשלום בחיפזון.
ובבנין ציון נצא מדעתנו.
סיפור ישן על מעשה הבריאה מספר שזה לא מכבר ביקר ריבונו של עולם אצל נוח שהתגורר לא הרחק מהים, ואמר לו: "אני יודע שהבטחתי, אבל שוב בני האדם על כדור הארץ מרובים מדי והמקום הפך לבלתי נסבל. אני חייב להתערב. עשה לך תיבה, וכנוס זוג מכל החי על פני האדמה, וגם כמה בני האדם מהטובים שבהם. אני נותן לך חצי שנה כדי לסיים את השלב הזה, ואחריו אמטיר גשם ארבעים יום וארבעים לילה"... שישה חודשים מאוחר יותר, רבש"ע מסתכל למטה, ורואה את נח מטאטא את החצר שלו, אבל תיבה? אין ! "נח" פנה אליו ברוגז, "עוד מעט אני שולח את הגשמים ! היכן התיבה ?" "יסלח לי רבש"ע, התחנן נח, אבל דע לך, הימים השתנו !" "נזקקתי לאישור בניה כדי להתחיל את הבניה. במשך כמה חודשים היה לי דין ודברים עם הפיקוח בקשר למערכת האזעקה של התיבה במקרה של שריפה. בינתיים, התאספו השכנים שלי, הקימו עמותה והם טוענים שהתכנית של בניית התיבה חורגת מהתב"ע המקומית, ושהבנייה החדשה תחסום להם את הנוף... התחלנו בהליך גישור כדי לקבל את הסכמתם... וכעת, הרשות המחוזית דרשה ממני להכין אומדן העלויות המעבר התיבה עד הים. ניסיתי להסביר להם שאין צורך, כי הרי הים יגיע עד התיבה. הם לא מאמינים לי ! להשיג עצים בכמות הנדרשת, גם כאן נתקלתי בחסמים... הירוקים טוענים שאספקת כמות כזו של עצים תפגע באיכות הסביבה, ושזה גם יגרום להכחדת מני מינים של בעלי חיים, ולסכן אחרים... נסיתי להסביר שבדיוק ההיפך: שהתיבה תציל מינים רבים מהמבול, אבל הם לא השתכנעו ! כאשר התחלתי לאסוף את זוגות בעלי החיים, החברה להגנת הטבע, ה-WWF ואפילו בריז'יט ברדו התנפלו עלי בטענה שאני מתכנן לכלוא בעלי חיים וטורפים נגד רצונם בחדרים קטנים מדי ושבעשותי זאת, אני מתאכזר לחיות... ובנוסף, המנהל לפיתוח בר קיימא דרש ממני לתת לו מחקר על השפעות המבול המדובר על הסביבה... בד בבד, נאלצתי להתמודד עם משרד העבודה בקשר להעסקת עובדים מתנדבים לבניית התיבה. קיבלתי אותם לעבודה כי ההסתדרות אסרה עלי להעסיק את הבנים שלי, בדורשה להעסיק רק עובדים מקצועיים ביותר בתחום בניית תיבות, וכמובן חברי האיגוד המקצועי... וכצימוק, תובע אותי מס הכנסה, הטיל עיקולים על כל נכסי בטענה שאני מתכנן לעזוב את המדינה בדרכים בלתי לגאליות. ובנוסף גם אגף המכס הצטרף לחגיגה: הטענה שלהם שאני מנסה להבריח בגבול חיות מסוכנות...ובכן, אנא, סלח נא, ריבונו של עולם ! אבל עם כל הדברים האלו, איני בטוח שאוכל אפילו בעשר שנים לבנות את התיבה..." מיד התפזרו כל העננים. קשת מדהימה הופיעה ברקיע השמים. נח הרים את עינו השמימה ואמר: "באמת, אתה מתכנן להרוס את כל העולם ?" "אין צורך, אמר לו רבש"ע... רשויות השלטון דואגות לכך יפה מאד !...
עד כאן נוח. אבל כאשר המנהלת ואנוכי, בהסכמת הנוער, החלטנו בעצה אחת כי גילנו המופלג הוא זמן טוב לצאת לדרך חדשה, לא הכרנו את סיפורו החדש של נוח. בגיל כזה יש כאלו המוצאים להם מאהב \ מאהבת או שניהם כאחד. ישנם אחרים המפרקים את התא הישן ובונים אחד אחר במקומו. יש המוכרים את ביתם, קונים סירה ויוצאים לשוטט בימים ולתור ארצות נכר. אנחנו בחרנו בחירה מחודשת זה בזה ומכיון שים וגלים עושים לנו רק בחילה החלטנו להגר לחו"ל אבל פה בארץ. לצאת לארץ חדשה אבל לא יותר מדי רחוק מהחברים שנשארים בעיר הגדולה. בקיצור, החלטנו להגר יחדיו לכפר הקטן למורדות הגלבוע ולבנות משהו חדש משלנו.
ברגע שהבאנו לשלטונות את כל האישורים המבוקשים, נדרשנו למלא סידרה נוספת של תנאים שונים, משונים ומבוססים על דימיון פורה. חשוב מאד להדגיש כי לא הייתה זאת רשימה מוגדרת מראש, אלא בכל פעם תנאי חדש. מתחילת הדרך הובהר לנו, כל פעם מחדש, שאם רק נביא את האישור האמור המבוקש, תיפתר הבעיה. בצעד אחר צעד מילאנו כל בקשה ולאחר תקופת המתנה וצינון שנמשכה בין מספר ימים לשבועות ואפילו לחודשים הגיעה דרישה חדשה ותביעה למילוי משימה חדשה.
בינתיים, בדיוק כמו סיפורו של נוח לריבונו של עולם, גם מס הכנסה ומע"מ החלו לעשות בעיות. מה קרה לכם? אני שואל. אתם לא מעונינים בעסק חדש שתוכלו למצוץ ממנו קצת דם? כן הם אומרים. אבל אנחנו לא מאמינים שיש מישהו שפוי ובר דעת שמוכן לשים מכספו כדי להקים עסק למורדות הגלבוע. אתה פשוט מנסה לרמות אותנו. אנחנו מכירים טיפוסים כמוכם, חושבים שכולם טיפשים, הא?
וככה נמשך לו הסיפור עם חברת חשמל, עם הביוב, עם המים, עם משרד התיירות, ועוד רבים וטובים. בינתיים אני מקבל לתיבת הדואל שלי עלונים נרגשים ממלא מקום שר האוצר על חשיבותם של העסקים הקטנים בצמיחתו המחודשת של המשק הלאומי וכמה שיעשו כולם את הכל כדי להסיר מכשולים בפני היזם הקטן. אני מקבל גם מכתבים לאותה תיבת דואל מהרשות לעסקים קטנים (כן, כן. יש דבר כזה עם המוני אנשים שמקבלים המון כסף ומשכורות לספר לי כמה שזה חשוב ליזום ולהקים עסקים קטנים). אז אני פונה לכל אלו שמרשים לעצמם את החופש לשלוח לי מסרים חיובים וחינוכיים לתיבת הדואל הפרטית שלי ושואל ברוב נימוס אם יש בכוחם, קצת, משהו, אולי, לסייע, לזרז, קצת לקדם את העסק הקטן והפרטי שלי. עסק שאמור לייצר ארבעה או חמישה מקומות עבודה חדשים שאמור להיות רק טוב ושקיבל את ברכת הדרך לפני שהוחל בהקמתו מכל ממלאי התפקידים בממלכה. רובם כלל לא טורחים לענות. חלקם עונים רק לאחר כמה תזכורות. אבל באופן כללי? לא, הם אומרים לי. מצטערים. זה לא התפקיד שלנו. אנחנו אלו ששולחים לך דואר לא אלו שמזיזים דברים.
למרות כל המכשולים, הקשיים, הצרות הלקויות וכל שאר מרעין הבישין,אנחנו כמשפחה יצאנו לדרך חדשה. מלון בינהרים הוא עסק חוקי עם כל ההיתרים והרישיונות ועומד בליבו של אזור יפיפה, אורחים פוקדים את המקום ורובם יוצאים חזרה לדרך בתחושות של נינוחות, רוגע וסביבה הרמונית.
כדרכו של עולם ישנם גם כאלו שאיננו מליחים להשביע את רצונם. ישנם כאלו שהעובדה שאין לנו טלויזיה והם אינם יכולים להתעדכן במעשי הנשיא \ שר \ ובכיר זה או אחר, או שאינם יכולים לצפות בטלנובלה החביבה עליהם גורמים למקום לא לעמוד בציפיות שלהם לנופש. ישנם כאלו שהעובדה שאיננו אוכלים בשר לסוגיו השונים גורמת להם עקה קולינרית כבדה ביותר וללא הדג מלוח בבוקר חייהם אינם חיים.
אבל את המקום הזה אנחנו, המשפחה כולה, בונה יחדיו ובהתאם לאורח החיים שלנו. בתקווה שיהיו לנו שותפים לדרך אנחנו פותחים את הבית לאורחים.
