כוס תרעלה
יפיפיה גדולה היא לא הייתה. במקום שבו אין כמעט סודות, לזכור מישהו כלא אטרקטיבי מעיד כנראה שהייתה אולי אפילו מכוערת של ממש, מי יידע? החבר'ה של אז, בנים ובנות כאחד ייחסו ליופי ולחוסן חשיבות לא מעטה. למרות שהעלו על נס את האדם כאדם ואת הערכים הנעלים, הרי שלפרחחות היה שמור מקום של כבוד:
הנה באנו דרך פנו,
אורחי פרחי הפקר אנו,
"טרסק" הוא שמנו וידנו הן בכל !
לא נשאל לאן ומאין,
העולם הוא בית היין,
מי פיקח פה עדיין, פרוק העול.
לכל חי עלי יבשת,
שלח אצבע משולשת,
וניחפה ונצפצפה על הכל !
אנחנו אספסוף פוחח,
הבוז לכל בטלן גונח,
והיית אך שמח, סיסמתנו לעדי עד !
והיה שם אחד מהחבורה שהסכים לעשות לה את הטובה. בלילות שכב איתה אך סירב להראות בחברתה במשך היום. כולם ידעו זאת וקרוב לודאי שגם צחקו ברוב עם וקהל מסיפור המעשה. חברה אכזרית וקשה הייתה זאת. נכון שהאהבה אין מלך לה, אבל גם ההשפלה הייתה גדולה:
רבבות כוכבים, איזהו כוכבי ?
בחורים כה רבים ! איזהו בחיר לבבי ?
כן כן אתה הוא היודע,
כן כן כן אתה ליבי קורע, כן !
במוחי שאלה, מי יפתרנה?
בלבבי להבה, ומי יכבנה ?
כן כן ...
במשתלה בחור יש, שם ליבי החל לקדוח.
מי הדליק בי האש, מי הצית המוח ?
כן כן ...
במורד מעין זך, יום ולילה מפכה,
מה הומה, מהו שח,
את גורל מי הוא מבכה ?
כן כן ...
מותה היה עלוב. היא שתתה בקבוק של ליזול וגססה במשך יומיים ביסורי שאול. מוות נוראי. אך להוסיף על אסונה תזמונה היה אומלל והיא הסתלקה לה כמה ימים לפני האחד במאי. הנשמע כדבר הזה? חוצפה שכזאת. ארבע רשימות הספד נכתבו לזכרה, כולן על ידי הנשים שבחבורה ושלוש מתוך אלו הוקיעו את האומללה כבוגדת וכעריקה מן המערכה. פשוט שערוריה איך שהעיזה לקלקל את חגם של פועלי העולם כולו ...
עם הרכרוכי הזה ..??
נכון שהאידיאל היה של גברים נאים וחסונים, תמירי גוף ושזופים היוצאים לעמל יומם במחצבה או בשדות, רוקדים עם ערב ושוגלים את הבנות בלי חשבון. אבל מותר לך היה לקחת חלק בהילולה אם הייתה שייך לקבוצה הנבחרת. מאז ומעולם היו שווים והיו שווים יותר. זה לא הוכרז מעולם בראש חוצות, לא היו כללים כתובים, לא ניתן היה בכלל לערער עליהם, אבל כולם ידעו מי שייך לאן ומהו מקומו של כל אחד ואחת.
בבית החולים שליד המעיין עבדה היא כאחות והאיש שאיתה היה גבר שבגברים השייך לאותה חבורה של שווים. רב היה כוחו וגדולים מעשי ידיו בכל עבודה בשדה ועם החי, אבל מה לעשות? המוח לא היה החלק המפותח ביותר שלו. על שכמותו מספרים שבאו החברים וצעקו לו משה, אשתך שוכבת עם השכן ... והוא? מה'זה מתעצבן, לא חושב הרבה תופס גרזן ורץ לגמור עם שניהם את החשבון. בעוברו את הכביש בחיפזון רב נדרס על ידי רכב עובר ופצוע וחבול מוחש לבית החולים. בדרך הוא שואל את עצמו למה בעצם התרגז? הרי לא קוראים לו משה והוא בכלל לא נשוי ...
האשה שבענין, ברוח החופש והחירות, כנראה שהספיקו לה דהירותיו של סוס הפרא ופיצוצי הסלעים במחצבה ודווקא חשקה ברופא החיוור והצנום, בעל הידיים העדינות, הנפש הרכה וההשכלה. מכיוון שאין סודות, אז בדיוק כמו היום, מגיעה בסוף לגבר השמועה שאשתך, אם בנותיך, "מתעסקת" עם אותו רופא, החיוור הזה, הלבנבן הזה, החלשלוש הזה וזה קורה לך, גבר !
ואז, קורא הוא לרופא לבוא אתו, אומר לו: אני עושה לך פה "משפט שדה", הודה באשמה. מאז שלקח אותו ועד הזמן שחזר בלעדיו חלף זמן קצר בלבד כך שסביר להניח ש"המשפט" לא ערך זמן רב, הרופא המסכן נדון למוות בו במקום וגזר הדין בוצע מייד. ככה פשוט בלי עניינים מיותרים ובלי סחבת וסרבולים מכל סוג שהוא.
בשפת העמק ישנם גוונים וגווני גוונים שזר לא יבינם, גם אם חלקם גלש לו לשפה הכללית בה מדברים בארצנו המתחדשת. כמו שלאסקימוסי ישנם, כך אומרים, ארבעים מילים לשלג, אצלנו יש מילים רבות המתארות את הסתלקותו של אדם מעולמו של הקב"ה. למשל אם יהודי נרצח על ידי ערבי הרי אומרים שהוא "נפל". אבל, אם איתרע מזלו להירצח דווקא על ידי יהודי הרי שבאמת "נרצח". במקרה דנן, לא הייתה כלל שאלה מה קרה. הרצח, היה רצח, היה רצח, על כך הסכים גם אותו גבר רב און ודל מוח. אבל כאן צצה ועולה השאלה הכי מרתקת בסיפור הזה. שאלה שהייתה יכולה להיות מצחיקה כמו בדיחה אלמלא הייתה כה עצובה: מה זה היה לחברים שהתכנסו לדיון רב משתתפים וזמן והתחבטו באם להסגיר את הרוצח לידיו של החוק אם לאו.
בסופו של דבר החליטו ה"חברים" לכסות על העניין. מותו של הרופא הוצג כתאונה של פליטת כדור בעת ניקוי הנשק והרוצח גלה מהעמק מהאשה שאתו והרחק מבנותיו, הקים משפחה חדשה וחי לו בין ערביי באר-שבע. אולי עולם חדש נברא בעמק, אבל עולם כמנהגו נוהג ולשווים עדיין ישנן זכויות יתר, גם כשמדובר באהבה וברצח.
_________
הציטוטים מתוך חוברת מאת מ. גור אריה בשם "החלוצים" בהוצאת "בני בצלאל", ירושלים, תרפ'ה.
