רק אתמול: ברהל'ה:
נולדתי בכפר לא גדול ששכן בנוף ציורי למדי, על גבעה נמוכה בעמק המשתרע בין שני רכסי הרים. אפשר להגיד שיחסי אהבה – שנאה שרויים ביני ובין המקום. לפני הרבה מאד זמן הפנתי גב וצעדתי רחוק ממנו אבל גם לאחר שנים, כשהייתי חוזר לביקור חטוף חפוז וכועס, היה העמק על מלמוליו הסמויים כאילו מזהה אותי בהתקרבי וחוזר ומתחבר אלי בהכרות מחודשת. כיום, כאשר אני מתחיל מחדש פעם נוספת, אנו חוזרים ומגלים זה את זה מתוך השלמה חלקית שמעניק לנו גילנו המופלג.
לא היה זה כפר גדול במיוחד וככל הנראה כמנהגם של כפרים קטנים מאז ומעולם, צברו האנשים לאורך השנים לא מעט דעות קדומות, התנהגות קרתנית, יהירות של כאלו הבוטחים ביכולות ידם, אפילו מעט רשעות וכיוצא באלו תכונות מועילות. את כולן ספגתי לתוכי מיום שנולדתי וכך התחלתי את מסעי בעולם, בכפר קטן, בעמק ציורי ובחברת אנשים קשים ולעיתים קרובות רעים לעצמם ולזולתם. המעטפת השלווה לכאורה, היפה והרוגעת של העולם בו גדלתי הייתה חממה לנוף אנושי קשה. קשה לסביבתו אך מעל לכול, קשה עם עצמו. בשמם של עקרונות ובשמם של אלים שונים, עוצבו במשך השנים כללים של התנהגות שכל ילד גדל לתוכם כאל מובן מאליו. כאילו העולם כולו מצטמצם לגבולות פסגות הרכס הדרומי והרכס הצפוני שתחמו את גבולות העמק. כל מה שבא מן הדרך המובילה אל ומהעולם הרחב יותר, התקבל בהתנשאות שחצנית ומזלזלת.
היו אלו אנשים שרצו לראות בעצמם את בחירי האלים. תושבי הכפר חפצו לראות את עצמם כאנשים בריאים בגופם ובנפשם, חסונים ובעלי יכולת בכל מלאכה. רק שלא כולם יכלו לעמוד בדרישות הקשות. בחורשת העצים שהצלה על לוחות האבן האחרונים היו עדויות רבות לכך שהיו כאלו שהעדיפו לשלוח יד בנפשם ולסיים את המאבק הבלתי מתפשר בדרישות הקשות הללו. יותר מאשר זמנים לא קלים, היה זה חוסר היכולת להתמודד עם סביבה אנושית אכזרית במידה רבה. היה ויגיד מי לבני הכפר כי הם אכזריים, רעים, שחצנים וכדומה, יהיה זה האחרון כל כך נדהם שאפילו לא יטרח להתייחס ויבטלם במחי יד מזלזל של שטויות. תחושתם העצמית של האנשים הייתה של צדק אלוהי בכל אשר יעשו. מן הראוי לומר שכמנהגו של עולם, אין להוציא גזרה שווה על כולם. היו כאלו והיו אחרים, היו טובים יותר וטובים פחות. רק שרוח הכפר, כללי העשה ואל תעשה חוקי ההתנהלות המשותפת נשלטו בידי קבוצת אנשים שראתה את עצמה כמובחרת וכמייצגת בצורה הטובה ביותר את צורכי הכפר כולו. אבל, בהיעדר מנגנונים של בקרה, של משוב ושל שיפוט הוגן, נטו הדברים לכיוון שנטו.
בראיה לאחור, ייתכן וניתן להבין, להסביר או לתרץ איך זה על מדרונו של ההר בין העצים שכבר זמן רב לא טופלו ולא נגזמו כראוי נח לו על משכבו ברה'לה. אני בספק גדול אם מנוחת שלום היא זו. קרוב לודאי שבחירוק שיניים ובכעס גדול, בתסכול ובתחושת חוסר אונים. האטימות והאכזריות לא נצברו עם השנים. הם היו שם מהרגע הראשון. בימים רחוקים מאד של התחלה קודמת, שנים רבות מאד לפני שבכלל נולדתי, היו השווים של אותם ימים נוהגים לשיר:
חבר ברל פועל ותיק,
לא מועיל ולא מזיק,
זה כוחה של הקבוצה,
ימ – צי – די – ריצה – ימ – צה - צה
רבים מאד אז היו "חבר ברל" שאיננו מועיל, איננו מזיק, איננו נבחר לפי שום מדד של "התנועה" והוא מסתפח אל החבורה. הגישה הייתה שלענייניו הפרטיים של הבן- אדם, לגינתו האישית, אסור להיכנס במגפיים או בנעלי עבודה. החבר ברל היה השמן על גלגלי המהפיכה, פשוטו כמשמעו.
אחד מאותם הברה'לה הללו, נחמן גלרמן שמו, נטמן בשורה 8, מספר 77, בחודש טבת כארבעה חודשים אחרי אותה התחלה הירואית ובן כ"ד בלבד. הדבר היחיד כמעט שנשאר ממנו הייתה העובדה שכמה ימים לפני מותו הוא ביקש שיסדרו אותו לשמירה. השומר בתפקידו היה מסתובב עם נשק בלילה ברחבי המַחְנֶה (ח' שוואית בנגינת מלרע) ופוקח את עיניו בסגנון: הווו שומר מה מליל, נומה עמק ארץ תפארת. הסתובב לו נחמן באותו לילה, מילא את חובתו את תום ובשחרו של בוקר עת הראו מחוגי השעון חמש ושלושים, היכה בנמרצות רבה בפעמון הגדול, העיר את החברים לעמל היום, שלח את ידו אל הרובה וירה אל רקתו.
מת לו ברה'לה אחד ואין איש היודע לומר או לספר האם יש לו קרובים? מהיכן הוריו? למי להודיע על מותו? כלום. שנה שלמה היה עם החבורה, נדד איתם ובסופה של דרך הגיע ארבעה חודשים קודם לכן אל העמק. מסיבה שאף אחד לא טרח להתעניין או לברר תקפו אותו הייאוש והדיכאון. אולי געגועים לבית שעזב, אולי אכזבה מגסות חיי היומיום שגזרו על עצמם החברים, פעמים רבות מתוך איזו אידיאולוגיה נשגבת ומיותרת לחלוטין, מי יודע. אותם ימים רחוקים לא בדיוק שפעו מותרות של חומר אבל היו אלו ימים של חברה צעירים, של חבורות שניזונו ישירות מגלי המהפיכה שהניעה באותם ימים את אמא רוסיה, נופי התנ"ך וארץ מכורה שימשו תפאורה דרמטית לעשיה ולבניה. מסתובב לו גבר צעיר בן 24, מוקף קבוצה של בני גילו המעסיקים עצמם בכל שיעלה ברצונם הקבוצתי בלא מגבלה חיצונית או איסורים פרט לאלו שהטילו על עצמם. חיי מין די חופשיים ופרועים, עבודה גופנית מכל סוג שתבחר בו, נופים פתוחים, חזון ואידיאולוגיה והנפש טובעת. לא רק שהאדם טובע אל תוך עצמו אין אחד בכל ההמולה הרועשת והגועשת שמסביב ששם ליבו, מושיט יד או מטה כתף תומכת.
ישנם עד היום כאלו התולים את האשם בזמנים הקשים ובתנאי הסביבה בניסיון להצדיק את האטימות כלפי הברה'לה באשר הוא, לא כך היה. האמת הפשוטה הייתה שכאמור, היו אלו אנשים קשים.
_________
תודות שלוחות ליאיר בן-ארי על סיפוריו וזמנו
