רק אתמול: הנדסה היסטורית
פעם חשבתי שאימא שלי המציאה את הפטנט של "לסדר את מה שהיה". ככל שגדלתי העברתי את תמיהתי, לתסכול, לרוגז ולבסוף להערצה. היכולת לקחת את העבר, ללוש אותו מחדש כל פעם ולהנדס לפי הצורך והתנאים בהתעלם לחלוטין מהעובדות היא אם המשפט: "לא הורסים סיפור טוב עם עובדות". עם השנים התברר לי שסבתא עשתה את אותו הדבר, סבתא רבא, אותה כלל לא הכרתי, הייתה כנראה סוג מובחר מהגזע הזה. חשבתי שזו מחלה משפחתית, אבל לאט ובעקביות התמוטטו להם סיפורי ילדות רבים ונחשפה מציאות שונה לחלוטין שדורות שלמים היו שותפים בבנייתם.
קוראים לי יואב. לאבי יאיר, מסביבי ישנם אהודים, גדעונים, יפתחים וכאלו בשפע. כולם שופטים וגיבורים מימי זוהר ואגדה רחוקים. הצורך של הצעירים מערבותיה של רוסיה להתחבר לעבר בעל משמעות היה כמעט נואש. רובם באו מבתים חסרי יחוס ומעמד, מעוני ומנחיתות אזרחית מצד אחד ונוגעו ברוחותיה של ההשכלה מצד שני. המסע לארץ התנ"ך אפשר להם לפתוח פרק חדש ובעל משמעות. רק מה? קצת קשה לבסס חזון ועתיד על הווה ועבר של כלום. אז עושים מה שאימא שלי עושה עד היום: פשוט ממציאים.
סיפורה של מצדה הוא אחת מהמופלאות שבהמצאות: כנופיה של פושעים חיה לה על סף המדבר ומנצלת את התערערותו של שלטון מרכזי בימים של תהפוכות פוליטיות. הכנופיה חיה על גזל של כפרי הסביבה ולא בוחלת בשוד וברצח מזדמנים כולל טבח של מאות מתושבי עין גדי. כבן כפר בעצמי אני יכול לתאר לעצמי את הזעם והתסכול של איכרי האזור העמלים בחום ובעבודה הקשה במשך שנה שלמה והנה באים להם הגזלנים ובמחי יד מחרבים עמל של יזע ודמעות. כוח משימה רומי מגיע לאזור כדי להפסיק את הפשיעה ולעצור את מחולליה ואלו מתבצרים להם במצדה לקרב האחרון. כפושעים וכרוצחים ידועים ברור להם כי גורלם נחרץ והם בוחרים לשים קץ לסיפור בכוחות עצמם. עוברות להן מאות שנות היסטוריה והממסד היהודי שוקד שלא להתגאות במיוחד במעשיהם של אותם בני שוליים, עד שמגיע דור התקומה. בתהליך של הנדסה היסטורית קלה הופכים הסכינאים לגיבורי חופש והנה יש גם לנו מודל של לוחמי חירות. עוד לפני אלו של גיבורי המהפכה באירופה. הרי לכם, בסידור קל ואנחנו היינו ראשונים שנלחמנו נגד שלטון עריץ.
כך גם סיפור הביצות שבעמק. איכשהו תמיד מוזכרות הביצות שבעמק אבל בחטף קל. בידיעה עמומה שמשהו לא בדיוק בסדר בסיפור. מי שיטרח ויביט אל העמק מההר שמדרום או מהרכס שמצפון, יוכל להבין בעצמו וללא עזרה בכלל שביצות בעמק לא יכולות להיות גם בתנאים הכי גרועים. העמק משתפל לו די בחדות מזרחה ואין בכלל מצב בו מים יכולים להיקוות לביצה גדולה. שלוליות חורף גדולות? כן בודאי. ערוצי נחלים מכוסים קנה? בטח. סתימות באפיקים שגורמות למים לפרוץ נתיב חדש? יש ויש. אבל ביצה? בשתי עונות עבודה נוקזו כל אפיקי הנחלים בעיקר בצידו המזרחי של העמק שם השיפועים מתונים יותר ומרגע זה פסקה כל עצירת מים שלא נוצלה להשקיה או לבריכות הדגים. גם השממה וגאולת הקרקע מחרבונה שייכת לאותו תחום בדיוק. העמק היה מיושב בכפרים רבים. לא בדיוק מנהטן, לא בדיוק בעלים חוקיים בהתאם לרישום בטאבו אבל אוכלוסיה גדולה יחסית המעבדת את האדמה. כשרכש חנקין את גוש הקרקע הגדול הזה, הוא לא בדיוק הוטרד מקיומם של הכפרים הללו. לא הוא, לא הצעירים שבאו לכבוש את השממה ולא אנחנו שגדלנו שם. כילדים היינו הולכים לחורבותיו של הכפר הגדול שהשקיף אל כל העמק ושיחקנו בחסמבה בין החדרים הריקים תוך פחד מתמיד ליפול לבור מים עלום. עברו שנים רבות עד ששאלתי את אבא מה קרה להם בעצם לתושבי הכפרים שחורבותיהם מפוזרת על פני העמק, והוא הסביר בקצרה שאחרי שהתחילו לעשות בעיות פשוט גרשו אותם. אבל מה לעובדות לקלקל סיפורי מורשת על גאולת השממה בעמק וייבוש הביצות?
גם כיום כשבחומו של יום אני שקוע בצל אחד העצים בהרהור כזה או אחר ומגיע אוטובוס גדוש בטיילים מסוג כזה או אחר אל החורשה שבמדרון המכסה על בית העלמין הישן, אני סקרן ביחס למספרי הסיפורים. פעמים רבות הוא שייך למלח הארץ. חיתוך דיבור גס וקשוח, משפטים קצרים ובטוחים, סיפורי אנו באנו ואגדות לתפארת קימומה של מדינת ישראל. גבר שבגברים. אבל גם כאשר זאת היא המספרת, גם אז פעמים רבות ישנו ניסיון לטשטש או להסתיר קמטים ביד נשית אמונה.
מכל סיפורי ההנדסה ההיסטורית, לא מורשת מצדה או השקרים הלאומיים האחרים הם אלו שמעלים בי מחשבות נוגות. דווקא הקטנים והלא ידועים הם אלו המשקפים עד כמה היו צעירי הימים הרחוקים ההם קשים ורעים לעצמם ולזולתם.
במקום בו נמצאים צעירים יחדיו, בו מוסרות הריסון המיני רופפות למדי עד משוחררות לגמרי, במקום בו אנשים מתחילים להקים בית ומשפחה, במקום כזה נולדים גם ילדים. אבל באותה תקופה רחוקה של טרם אנטיביוטיקה, בימים ההם בו גבר צעיר וחסון עלול למות תוך מספר ימים מהרעלת דם שנוצרת משריטה ביד, באותם ימים מתו גם ילדים בקלות רבה יותר מאשר היום. זאת, בלי קשר להיותם בניהם של גואלי השממה, מייבשי הביצות וכובשי הארץ. אבל את חלקת הילדים מכסים תלי אבנים בלבד, ללא מצבה או שם.
שמעתי ממדריכים שונים המנחים את קהלם במקום כבר סיפורים מסוגים שונים. אבל הסיבה האמיתית שלא הוקמו מצבות היא מתוך כוונת מכוון. ילדים אלו נולדו, וברוב חוצפתם הסתלקו מהעולם לפני שעמלו, עבדו והרוויחו לעצמם את הזכות לקבל מצבה. ככה פשוט.מת הילד? אז "אמרו", תמיד "ההם" הערטילאי הזה, "אמרו" יהיה ילד חדש וההורים יתנחמו. אין צורך במצבות, הילד הוא לא פרודוקטיבי ואם להשקיע כסף אז במשהו פרודוקטיבי. מאוחר יותר ינסו חלק מ"הוותיקים" לתרץ זאת בעוני ובדלות ששררו בשנים הראשונות, אך שוב זוהי הנדסה היסטורית לשמה. המצבות של אז היו בטון פשוט בתוך מסגרת עץ שהונחה על הקבר והוטבעו בבטון הרטוב אותיות עץ שנשלפו כשהתייבש הבטון. ממש השקעה כספית אדירה.
הייתה זו אידיאולוגיה לשמה:
אל ספוד אל בכות,
בעת הזאת אל הוריד ראש ...
עבוד ! עבוד ! החורש, חרוש! הזורע, זרע !
ברגע רע, כפליים עמול כפליים יצור,
ונכש וסקול, ונטע ועדור,
ופלס וסלול, מסילת דרור ליום האור.
בנתיב הענות הולכה הפדות,
וצועק הדם לנשמת העם:
התנער ופעל ! הגאל וגאל.
הוכחה לכך שמדובר היה בתפישת עולם אפשר למצוא גם בשורת הקברים הבאה. שם שוב תלולית של קבר ועליה גל אבנים בלבד. היה זה צעיר שהגיע אי שם מהבית הישן, חלה ואושפז בבית החולים שליד המעין. במשך מספר שבועות נלחם הבחור על חייו. היה לו שם, הייתה לו זהות. הגבר הוכר בבית החולים וטופל על ידי הצוות. אבל כשכשל במאבק נגד מר המוות היה זה בטרם הספיק להיות "פרודוקטיבי". מכיוון שחלה מיד עם עלייתו ארצה ולא הספיק לגאול את השממה, לייבש ביצות ולקומם את הריסות ארץ האבות הרי שלא היה זכאי למצבה והונח עליו גל אבנים בלבד לזיכרון הדורות.בבניין הארץ, בתקומת העם ובהנדסת ההיסטוריה ננוחם.
_________
הציטוטים מתוך:
חלקי מכל עמלי מתוך חוברת מאת מ. גור אריה בשם "החלוצים" בהוצאת "בני בצלאל", ירושלים, תרפ'ה.