רק אתמול: קורבנות במקדש:

נולדתי וגדלתי בכפר שבעמק מוקף בילדים אחרים, אחי ובני "השיכבה", אותה קבוצת גיל שהפכה במשך שנים רבות להיות נקודת התייחסות חשובה מאד. לא רק שהיינו מין שבט גדול, גם המשפחה הפרטית שלי הייתה שבט ענק בפני עצמו והייתה פזורה על פני כפרים אחרים וערים רחוקות. דורות שחיו זה בצד זה לאורכם של עשרות שנים, ילדים שנולדו והפכו להורים וגם לא עובר יותר מדי זמן וגם התינוקות הללו הופכים להורים בעצמם. מריבות, כעסים ושנאות בצד שמחות ואהבות משתרגים להם יחדיו בלי יכולת להפריד.

לא רק חיי משפחה עשירים ומסועפים איפיינו את שנות הילדות ההן אלא גם תורות לאומיות, חברתיות, ערכיות ומה לא? ליוו כל מעשה של יומיום מבלי לשאול ומבלי להרים גבה. סתירות ופרדוקסים היו חלק בלתי נפרד מהשיגרה: למשל, ימי התנ"ך הרחוקים יחדיו עם העשיה של היום על רקע אותם המקומות בדיוק.  יחסי ערבים - יהודים היו כה הדוקים מצד אחד ומצד שני נדמה לי שהעמק הוא שהוליד את הרעיונות הפוליטיים הימניים ביותר. חריטת החופש והחרות האנושיים על כל דגל, אך אבלות ובכי תמרורים על מותו של שמש העמים הרצחני. שליחת יד של שלום לכל אזרחי העולם אך פילוג משפחות על רקע פוליטי מקומי וחסר חשיבות, אתוסים של מציאות וכאלו של אגדה, אמת ושקר, צורך וחובה של הכלל מול רצון ואגו אישיים, וכך הלאה בכל תחום כמעט. פלונטר סבוך של ממש. אבל איכשהו הבאלגן המורכב הזה יצר איזו שלמות פנימית וכיום, במבט מרחוק, קשה שלא להסתכל על העולם הקטן שבעמק עם חיוך קל של סלחנות ואולי פעם תבוא גם הסליחה האמיתית.

אבל בימים רחוקים של התחלה, הצעירים שהגיעו מעבר לים, היו לבד. רוב הזמן הם היו לבד. גם בתוך הקבוצה הרועשת והתוססת, הניסיון לבנות דבר חדש לגמרי בכל מחיר גבה קורבנות. קורבנות אלו העלו על מקדש התקומה וההתחדשות בליווי שירי תהילה. כדינם של קורבנות אנוש בכל תרבות ובכל תקופה, היו אלו מלווים באטימותם \ רשעותם של המקריבים ובסבלם של המוקרבים.

בגלות מאום לא מצאתי, ארצה ישראל נסעתי,

חודש ויותר חיכיתי, עד שלעבודה זכיתי.

בגד, כסף, נעל, - "ספיש";

בעברית קוראים לזה "כביש".

שם שורר שווי זכויות:

לכולם אותן צרות.

אין חבר לך שם מאום, יש די בצל שם ושום,

בחורות יפהיפיות, רק בחלום תוכל לראות.

אל תהיה, חבר, טיפש, אין עוד מה להתייאש,

אין דבר, אין דבר, אין דבר.

אנחנו, שגדלנו בעמק כאשר סיפורי התנ"ך מחוברים לחיינו היומיומיים הכרנו את גדעון באופן אישי, את אהוד ואת יפתח, הכרנו גם את המונח "עבודה זרה", "במות", והביטוי "על כל גבעה ותחת כל עץ רענן" היה שגור מייד לכל מקרה צורך. לכן, מפתיע במידת מה שגם דור הראשונים, שלאור דרכו נלחמנו בגילולים כל חיינו, מיהר והקים לו במות להקרבת קורבנות עבודה זרה מיד עם התנחלותו בארץ האבות. אחת מהבמות הללו הייתה המחצבה:

המחצבה, בה אנו כורים סלעים לאבני בנין מלב ליבו של ההר. נדבכים נדבכים ננגוס בהר בעזרת הבלמינה והדינמיט. עבודת המחצבה קשה ופרכת היא, אולם רב שכרה בצידה; שהחוצבים באבן, בראש סולם החשיבות מקומם ורק הפלחים יתחרו בם. זו העבודה בבלמינה הכבדה, כמעין כשיל פלד, וגם דקר נקרא לו, שבעזרתו אנו מכינים חורים בסלע לצורך מילוי בדינמיט, זה החומר נפץ בו נבקע את בטן ההר. הכלי השני בחשיבות הרי זה הפטיש הכבד המנפץ את גושי הסלע הנקרעים מההר עם הפיצוץ והופכים ל"דבש" המשמש לבנין ולסולינג (תשתית לכביש). כל אלה הרי מצריכים כוח פיזי, סבלנות של גוי וחוכמתם של תלמידי חכמים.

בקיץ היינו משכימים מבעוד שחר ויוצאים למחצבה כאשר החושך עדיין על פני היקום, שבשעות הבוקר הקרירות תצלח העבודה כפל כפליים. לעת הצהריים הייתה המחצבה מתלהטת והופכת מעין כבשן הסגור משלושת צדדיו ואי אפשר היה להמשיך לעבוד. בשעות אלו היינו מוצאים מפלט בחורשה הצעירה על שפת הנחל. כולנו היינו חבורה אחת מלוכדת, אף שמוצאנו היה שונה. עם זאת לא נמנענו מעקוץ איש את רעהו עקיצות של חברים לצורך העלאת האווירה החברתית ומבלי רצון לפגוע ח"ו איש ברעהו. והיו כולם גאים במעמדם ובמקצועם.

ויהי ערב ויהי בוקר ויורד יהודה שוסטר מרכבת העמק בכדי להצטרף למעשה בנין הארץ וקימומה מהריסותיה. יהודי דל בשר במבנהו, הכתפיים מכונסות, איש כזה שאינו משאיר שום רושם חיצוני. אולי אפילו היה לו איזה תואר אקדמאי רחמנא ליצלן, מי יודע? על כל פנים היה בחור חלוש למראה. הגיע ברכבת, עם מזוודה, מעין ארגז, והשתדל להראות כמו שאמרו לו שחלוצים נראים. בא ואמר: "באתי. אני רוצה להיות אתכם". הסתכלו עליו, רגע של שתיקה ואז אמר מי: אתה בטוח שירדת בתחנה הנכונה?! אולי היית צריך להמשיך הלאה? אולי ירדת מאוחר מדי כי נרדמת? אתה בטוח?

יהודה התעקש אז שלחו אותו להיות העוזר של המבשלת. נמוך מזה לא היה אפשר לרדת.

לאחר זמן, ידעה להגיד המבשלת כי הבחור בסדר גמור. עוד לפני שהיא חושבת על משהו הוא כבר יודע מה צריך. אין מה לדבר. כשהתחזק מעט מעמדו, בא וביקש לעבוד במחצבה. אמרו לו: עד כאן, הגדשת את הסאה, עד הנה! המחצבה זה לא בשבילך! מחצבה זה לחבר'ה מסוג אחר.

שוסטר התעקש.

ואז, כמו תמיד נמצאים טובי הלב" שאמרו: אם הוא כל כך רוצה, בסדר, שם נשבור אותו. ולקחו אותו לעבוד במחצבה.

יהודה שוסטר בא למחצבה, שם מראים לו את הקרונית על המסילה, יש סל, יש טוריה, יש לום, יש זה ויש זה ... אתה צריך למלא ביום איזה קרונית או קרונית וחצי וכל אחד עובד על הקרונית שלו. כשנגמר היום הוא הצליח למלא את הקרקעית וכשכולם סיימו את יום העבודה הוא נשאר להשלים את המכסה לבדו במחצבה.

ככה הוא חי. ניסה, התעקש, לבד לכל אורך הדרך וכמה אפשר?

ביום שישי הוא לא הגיע לארוחת הערב, החבר'ה שואלים ומישהו מעיר בבדיחות הדעת כי הוא בטח "משלים מכסה ..." בשבת בערב כשעדיין לא הגיע נגשו למחצבה ושם היה קבור תחת המפולת. לא מיד מת. במשך שעות ארכה גסיסתו המיוסרת מתחת לאבני המחצבה.

קורבן של אמת לכל מולך.

כותב יהודה שרת במכתב לאמו:

... שמו אותו בארגז של עץ אשר הכינו באותו היום. בנעליו ובבגדיו. דרוש היה גם עוז רוח לקחתו. הן כמעט שלושה ימים היה מוטל מת. כמה אנשים עלו למעלה אליו וירדו עמו, כמה נשארו במחנה והצטרפו להלוויה ואחדים חיכו בבית הקברות. והיתה הלוויה. ושמו את הארגז בקבר וכיסהו בקרשים ונסתם הגולל והוצב גל אבנים כבדות בצורת פריסמה מרובעת מונחת. ולצד הראש אבן גדולה. זהו אשר נשאר משוסטר. אף יבבה אף אנחה ואף צעקה. כאלה תהיינה לוויותינו.

_________

תודות שלוחות ליאיר בן-ארי על סיפוריו וזמנו.

שיר ה"אין דבר", מתוך חוברת מאת מ. גור אריה בשם "החלוצים" בהוצאת "בני בצלאל", ירושלים, תרפ'ה.

סיפור המחצבה מתוך "מתרמילי", ספר זיכרון לזכרו של יצחק מיכאלי, מתוך עבודת גמר של ארבל בנארי,  1984.